פסק-דין בתיק עת"מ 119 / 07

עותר 1 (להלן - העותר), אזרח סין, נכנס לישראל כדין בשנת 2000 כעובד זר בתחום הסיעוד. אשרת העבודה שלו (שבינתיים הומרה לתחום הבנין) הוארכה עד לסוף חודש פברואר 2005. בסוף שנת 2005 נעצר העותר בשל שהייה בלתי-חוקית בישראל, ובתחילת שנת 2006 שוחרר מהמשמורת בהוראת בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו. בעקבות הפנייה שניתנה לעותרים במכתבו של מנהל מינהל האוכלוסין מיום 15.5.06, הגישו העותרים ביום 9.7.06 בלשכה האזורית של מינהל האוכלוסין באילת בקשה למתן רישיון ישיבת קבע בישראל לעותר, בטענה שהעותר מנהל זמן רב חיים משותפים עם עותרת 2 (להלן - העותרת), אזרחית ישראל המתגוררת באילת. ביום 23.7.06 נערך לעותרים שימוע, וביום 22.11.06 נדחתה הבקשה מן הטעם שמשרד הפנים לא השתכנע בכנות הקשר בין העותרים. העותרים עררו על ההחלטה בפני שר הפנים (להלן - המשיב), שדחה את הערר ביום 27.12.06 בנימוק שהקשר בין העותרים אינו כן ואמיתי וכי בני הזוג אינם מנהלים משק בית משותף. על כך העתירה שבפניי.  

בכתב התשובה מפרט המשיב את הנתונים עליהם נסמכת קביעתו בדבר אי-הוכחת כנות הקשר; ואלו הם: בראיון שנערך לעותר עם מעצרו ביום 4.12.05 ציין העותר כי אין לו משפחה בישראל, בלא שהזכיר את הקשר עם העותרת; גם בדיון שנערך כעבור יומיים (6.12.05) בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית הדין לביקורת משמורת), נמנע העותר מלהזכיר קשר זה; בשימוע ציינו העותרים כי נפגשו בחודש אוגוסט 2005, היינו לאחר שאשרת השהייה של העותר בישראל פגה ולאחר שהוא בחר לעשות דין עצמי ולהישאר בארץ שלא כחוק; במכתב שהעותרת שלחה למשרד הפנים חודש לפני השימוע נאמר, בניגוד לדבריה בשימוע, כי העותרים מצויים בקשר מזה שנה וחצי; בשימוע עלו סתירות לא מעטות בעניינים טריוויאליים בין בני זוג (בנוגע לתאריכי יום הולדת, הגיל, גובה השכר של העותר, באיזה צד של המיטה ישן כל אחד מהם, תאריך גירושיו של העותר); מהשימוע עלה כי העותרים כמעט שאינם מטיילים יחד או מבלים יחד באירועים, וההסבר שניתן לכך על ידי העותרת לפיו היא עובדת שעות רבות, אינו מתיישב עם מכתבם של העותרים למשרד הפנים לפיו העותרת עובדת במשרה חלקית; במהלך השימוע לא הפגינו העותרים סימנים של זוג אוהב, כגון נגיעות וחיבוקים; העותרת אינה דוברת סינית ואילו העותר התקשה לדבר עברית בשימוע, מה שמלמד שבשנתיים שקדמו לשימוע כמעט ולא התקיימה תקשורת בינו לבין העותרת; העותרים כרתו הסכם ממון שבועות ספורים בלבד לפני השימוע והרבה לאחר ההיכרות הראשונה הנטענת ביניהם; כך גם פתיחת חשבון הבנק המשותף של העותרים; בשתי תצפיות שבוצעו לאחר השימוע בכתובת אותה מסר העותר במינהלת ההגירה, לא נמצאו סימני מגורים, ואילו בכתובת שמסרו העותרים במשרד הפנים פתחה את הדלת נערה שסיפרה כי בדירה זו מתגוררים קרוב לשנה אמה, העותרת, ואדם בשם וענונו אך לא העותר; העותרת מסרה באותו יום למינהלת ההגירה כי אותו וענונו הנו גרושה המתגורר יחד עמה באופן זמני עד לסיום ההליכים המשפטיים ביניהם, בעוד העותר מתגורר בכתובת אחרת אותה לא מסרה; מספר שבועות לאחר מכן התקבל במשרד הפנים מכתב מאת משה ונונו שטען כי התגורר עם העותרת ותוך כדי המגורים עמה גילה שהיא " ביצעה מהלך של הסכם ממון עם עובד זר בכדי להשאירו בארץ תמורת תשלום לכן עזבתי את הבית", והוסיף כי אותו עובד זר מתגורר בביתה בחדר נפרד תמורת תשלום יחד עם בת זוגו הסינית. לאור כל הנתונים הללו, ובהתחשב בכך שהטענה בדבר חייהם המשותפים של העותרים הועלתה רק לאחר שננקטו נגד העותר הליכי הרחקה מישראל, סבור המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטתו לפיה העותרים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר החל עליהם להוכחת ניהול קשר זוגי במשק בית משותף.         

לאחר שבחנתי את טענות העותרים כנגד הנמקות אלה של המשיב ואת תגובת המשיב לטענות אלה, נוכחתי כי אף שיש בהתנהלות העותרים כדי לעורר מספר סימני שאלה, עדיין חלק ניכר מההנמקות המוצגות על ידי המשיב להעדר קשר זוגי שגויות על פניהן ואינן יכולות לעמוד. במצב דברים זה יש לבטל את החלטת המשיב ולהורות לו לערוך בדיקה יסודית ומעמיקה בשאלת כנות הקשר בין העותרים, אשר לאחריה תתקבל החלטה חדשה. אפרט.

דברי העותר בפרוטוקול הראיון שנערך לו עם מעצרו ביום 4.12.05 כי אין לו משפחה בישראל, נכונים לכל הדעות שהרי העותר אינו נשוי לעותרת ואילו ילדתו והוריו מתגוררים בסין. בהעדר אינדיקציה לכך שהעותר (שלא היה אז מיוצג) נשאל באותה הזדמנות אודות קשר זוגי שהוא מקיים שלא במסגרת פורמאלית, לא ניתן לזקוף את תוכן אותו ראיון לחובת העותרים. בדומה לכך פרוטוקול הדיון בבית הדין לביקורת משמורת מיום 6.12.05, שאף בו השיב העותר לשאלות שהוצגו בפניו, ולא אמר דבר הנוגד את קיומו של הקשר האמור. יתרה מכך, עוד באותו היום בו התקיים הדיון בבית הדין (6.12.05) כתב ב"כ העותרים (שלא נכח בדיון בבית הדין) לשר הפנים (במכתב הנושא חותמת "נתקבל" מאותו היום) כי העותר הכיר את העותרת במקביל לעבודתו בישראל וכי השניים מתגוררים זה זמן רב בדירתה של העותרת באילת.

שלא כנטען בכתב התשובה, העותרים לא ציינו בשימוע כי נפגשו בחודש אוגוסט 2005. תשובתה של העותרת לשאלה " כמה זמן אתם יוצאים?" הייתה " שנתיים בערך", כלומר (לאור העובדה שהשימוע נערך ביום 23.7.06) שההיכרות ביניהם נוצרה בקיץ 2004. תשובה זו מתיישבת עם דבריו של העותר בשימוע כי עבר לגור עם העותרת בשלהי שנת 2004 (שהרי דרכו של עולם שהמעבר למגורים משותפים נעשה זמן מה לאחר ההיכרות). כן מתיישבת התשובה עם דברי העותרת בשימוע כי עברו לגור ביחד " בחורף 2005". תשובת העותרת " שנתיים בערך" גם אינה מגלה פער מהותי לעומת דבריה במכתבה מיום 27.6.06 (כחודש לפני השימוע) " אנו מבלים יחד במשך השנה וחצי האחרונות" (ראו גם פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניני משפחה באילת מיום 11.6.06 בדיון בבקשת העותרים לאישור הסכם הממון ביניהם, בו ציינו כי הם חיים יחד כשנה וחצי). בכל מקרה, לפי גרסת שני העותרים ההיכרות נוצרה בטרם פקעה אשרת העבודה של העותר בישראל, ואין יסוד לטענה בכתב התשובה לפיה העותרים טוענים להיכרות שנוצרה לאחר פקיעת האשרה (אף שהדבר לא נטען בכתב התשובה, יובהר כי התאריך " דצמבר 2005" המופיע במכתב העותרת הנ"ל מיום 27.6.06 הנו שגוי בעליל ועל כורחך שנפלה בו טעות סופר כדברי העותרים, שהרי בהמשך המכתב נאמר " אנו מבלים יחד במשך השנה וחצי האחרונות"; הליכה אחורנית שנה וחצי מיום 27.6.06 מובילה לחודש דצמבר 2004).

חלק לא מבוטל מהסתירות המיוחסות בכתב התשובה לשימוע, לאו סתירות הן. באשר לימי הולדת, העותרת נקבה בתאריך יום ההולדת הנכון של העותר (14 ביוני) והעותר נקב בתאריך יום ההולדת הנכון של העותרת (2 באוקטובר). העותר השיב נכונה גם לגבי גילה של העותרת (שהתקרב ל-37). אמנם העותרת טעתה בגילו של העותר בכך שהפחיתה ממנו שנה אחת (אמרה שהוא בן 37 בעוד שבעת הראיון היה בן 38). אולם בהתחשב בכך שעורך השימוע מטעם המשיב טעה אף הוא בגילו של העותר בשנה אחת (בכך שרשם בתחילת הראיון של העותר כי הוא בן 39 הגם שנולד ביום 14.6.68 והשימוע נערך ביום 23.7.06), קשה לגזור מטעות זאת של העותרת מסקנות מרחיקות לכת. בהתייחס למועד גירושיו של העותר מאשתו בסין, השיבה העותרת פעם אחת בשימוע כי הוא " התגרש לפני שלושה חודשים" ופעם אחרת בהמשך השימוע כי העותר התגרש " לפני 4 שנים". מאחר שמדובר בסתירה פנימית בתוך דברי העותרת, היה על מי שערך את השימוע לבקש ממנה הסבר לסתירה זו. אם כך היה נעשה, אין להוציא מכלל אפשרות שהיה מתברר כבר בשימוע, כפי שטוענים העותרים כעת, כי הפערים נובעים מקיומם של שלבים שונים בהליך הגירושין (פרידה, הסכמת הצד השני לפירוד וגירושין פורמאליים); ואו אז היה בכך לאשש את הסברם לכך שהעותר נקב בשנת 1998 כמועד הגירושין משום שהתכוון למועד הפרידה מאשתו (נזכיר כי העותר שוהה בישראל מאז שנת 2000 מה שמחזק אפשרות זו; כמו כן ראו מכתבו של ב"כ העותרים לשר הפנים מיום 6.12.05 בו נאמר כי העותר עדיין מצוי בהליכי גירושין מאשתו בסין).

נותרנו אפוא עם שתי סתירות: האחת, שהעותר מסר כי אינו ישן בצד קבוע של המיטה ואילו העותרת טענה שהיא ישנה ליד החלון ואינה מחליפה מקום עם העותר. השנייה, שהעותרת אמרה כי העותר משתכר " 9,000 ש"ח בערך" בעוד תשובתו של העותר הייתה כי הוא משתכר " 5,000 לפעמים 6,000". אף כי הדברים אינם תואמים, ראוי לזכור כי שני העותרים נקבו באותו סכום - 5,000 ש"ח לערך - כסכום שנותר ברשותו של העותר לצורך מימון חלקו בהוצאות הבית לאחר הפחתת החלק המופרש על ידו ממשכורתו ונשלח להוריו בסין. מאחר שההיחשפות הקרובה יותר (אם לא הבלעדית) של העותרת הנה לסכום המשכורת הנותר ברשות העותר בישראל, יש בהתאמה שנמצאה בנקודה זאת להקהות את משמעות אי-ההתאמה בהתייחסות לגובה המשכורת טרם ההפרשה למשפחת העותר בסין. בכל מקרה, ההסתכלות על אי-התאמה העולה בשימוע אינה יכולה להיות נקודתית אלא עליה לקחת בחשבון את מהלך השימוע בכללותו. כאשר מתבוננים בשאלות הלא מעטות בשימוע עליהן העותרים השיבו באופן תואם, לא ניתן לראות בתשובות השונות שניתנו לענין צד השינה במיטה ולענין גובה המשכורת טעם מספיק לשלילת כנות הקשר, במיוחד כאשר המשיב עצמו סבר בעת מתן ההחלטה - בטעות - כי נתגלו בשימוע סתירות נוספות.               

יש לדחות גם את הטענה לסתירה בין מכתב ב"כ העותרים מיום 6.12.05 לבין דברי העותרת בשימוע. האמירה במכתב לפיה העותרת " עובדת במשרה חלקית בלבד" והאמירה בשימוע " אני עובדת די הרבה שעות" נאמרו בהפרש זמנים של למעלה משבעה חודשים, שבמהלכם מצבו התעסוקתי של אדם עשוי להשתנות. מעבר לכך, ראוי לתת את הדעת להקשר שבו נאמרו הדברים בשימוע: העותרת השיבה כי היא " עובדת די הרבה שעות" לא כדי לתרץ, כפי שטוען המשיב, מדוע היא אינה נוהגת לבלות עם העותר, אלא כדי להסביר את אופי הבילוי המועדף עליהם. יש בכך לחדד את משמעות המילים " די הרבה" ככאלה שאינן מכוונות בהכרח לכמות רבה במיוחד של שעות עבודה.   

דבריה של העותרת בשימוע כי התקשורת בינה לבין העותר מתנהלת בעברית פשוטה, רחוקים מלהוביל למסקנה לה טוען המשיב, לפיה העותרת והעותר כמעט ולא תקשרו ביניהם במהלך תקופת היכרותם הנטענת. טענת חוסר התקשורת בעייתית עוד יותר למקרא מה שכתבה נציגת המשיב ששמעה את טענות העותר סמוך לאחר מעצרו ביום 4.12.05, וכתבה בפרוטוקול השימוע כי " הנ"ל מתקשר באמצעות השפה העברית". דברים ברורים עוד יותר נכתבו כעבור יומיים, בפרוטוקול בית הדין לביקורת משמורת מיום 6.12.05: " הדיון התקיים בשפה העברית אותה דובר המוחזק ברמה טובה יחסית". גם כאשר העותרים התייצבו ביום 11.6.06 בפני שופטת בית המשפט לעניני משפחה באילת לצורך אישור הסכם הממון שכרתו, השיב העותר בעברית לשאלות בית המשפט והניח את דעתו של בית המשפט כי הבין את משמעות ההסכם.   

המשיב מסתמך על תצפיות שנערכו בימים 18.10.06 ו-19.10.06 על בנין 1112/22 באילת, בהן לא נמצאו סימני מגורים בכתובת האמורה. אך מאחר שהעותרים מסרו ללשכה האזורית של מינהל האוכלוסין בבקשתם מיום 9.7.06, וכן במהלך השימוע מיום 23.7.06, את כתובתם ברחוב נחל זרחן 14/5 אילת, ממילא אין לתמוה על שהעותר לא נמצא מתגורר בכתובת האחרת בה נערכו התצפיות. לפי האמור בכתב התשובה, העותר מסר את הכתובת בה נערכו התצפיות " במנהלת ההגירה באילת במסגרת התייצבותו שם". נתון זה אינו ממוקד מספיק כדי להוביל למסקנה שהעותר אמור היה להתגורר במועדי התצפיות באותה כתובת, שהרי לא נאמר מתי היו אותן התייצבויות שלו במינהלת ההגירה, כך שייתכן ומדובר בתקופה שונה מהתקופה בה לפי גרסת העותרים מקום מגוריהם אמור היה להימצא בדירת העותרת ברחוב נחל זרחן. לגבי ביקור השוטרים בכתובת אחרונה זו ביום 19.10.06, הרי שמוסכם גם על העותרים כי בתה של העותרת (שהייתה אז קטינה) פתחה לשוטרים את הדלת ואמרה להם כי לאמה חבר ישראלי וכי העותר אינו מתגורר בבית. אלא שהסברם של העותרים לכך הוא שהילדה ביקשה להגן בכך על אמה (שלא נמצאה בבית) ובן זוגה (העותר), מתוך שחששה כי השוטרים באו לעצור בשנית את העותר. הסבר זה נתמך בתצהיר של הבת. ניתן היה לשלול הסבר זה בנקל, אילו השוטרים לא היו מסתפקים בדבריה של הבת אלא נכנסים לתוך הדירה על מנת לראות מי באמת מצוי בה, כפי שהיה נעשה לבטח (ובפועל נעשה דבר יום ביומו) אילו הגעת השוטרים הייתה מיועדת לביצוע מעצר של שוהה בלתי-חוקי שקיים מידע על הימצאותו בבית. משלא נבדקה הדירה, ואף דו"ח פעולה של השוטרים לא הוצג, לא ניתן להתעלם מהסברם הנ"ל של העותרים ומטענתם לפיה אם היו השוטרים נכנסים לתוך הדירה היו מוצאים בה את העותר כשהוא ישן בחדר השינה (יצוין כי האירוע התרחש בשעת בוקר מוקדמת).

השיחה המתוארת בכתב התשובה שקוימה עם העותרת במינהלת ההגירה באילת באותו יום של ביקור השוטרים בדירה (19.10.06), מוכחשת על ידי העותרת. על מנת שיהיה ניתן להסתמך על תוכנה הנטען של השיחה, המעט שהתבקש מהמשיב הוא לצרף תרשומת שנערכה על ידי נציגו שקיים את השיחה עם העותרת. בפועל לא הוגש מסמך כלשהו המתעד את השיחה, ואפילו איננו יודעים מה שמו של האדם שלפי הטענה שוחח עם העותרת. התצהיר התומך בכתב התשובה אינו יכול אף הוא להוסיף דבר לגבי אותה שיחה, שהרי התצהיר ניתן על ידי ממונה ביקורת גבולות שמשרדו מצוי ברמלה, בעוד המחלוקת מתייחסת לשיחה שהתקיימה באילת, ודברי המצהיר בנקודה זו אינם מבוססים על ידיעה אישית. בנסיבות אלה, משבחר המשיב שלא לחשוף בבית המשפט את תרשומת השיחה (גם אם טעמו עמו שמדובר בתרשומת פנימית כפי שנאמר בעת הדיון), לא ניתן לגונן על ההחלטה באמצעות הסתמכות על אותה שיחה.

מכתבו של משה ונונו נשלח למשרד הפנים ביום 6.12.06, לאחר שניתנה כבר ההחלטה מיום 22.11.06 הדוחה את בקשת העותרים להסדרת מעמדו של העותר. גם בהתעלם מכך, ההסתמכות על מכתב זה, בלא לזמן את מר ונונו לבירור ובלא לאפשר לעותרים להציג בפני המשיב ראיות לסתירת האמור במכתב, מעוררת קושי. אחת הטענות המועלות במכתב היא שבתה הגדולה של העותרת גורשה מהבית משסירבה להסתיר את ההתקשרות האמיתית בין העותרת לבין העותר. טענה כזאת ניתנת לבירור בנקל באמצעות זימון הבת לראיון בלשכה האזורית. גם דבר זה לא נעשה. זאת ועוד: המשיב מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו כאשר מחד גיסא טענתו היא שבביקור השוטרים בדירת העותרת ביום 19.10.06 העותר לא שהה בדירה (בלא שהשוטרים נכנסו לתוך הדירה), ומצד שני מבקש הוא להסתמך על מכתבו של ונונו המעלה גרסה הפוכה לפיה העותר אכן מתגורר בדירה, אלא בחדר נפרד מחדרה של העותרת. בהתחשב בכל הקשיים הללו, אין לשלול את האפשרות שוונונו כתב את דבריו משום שרצה לנקום בעותרת על שניתקה את הקשר עמו לטובת העותר.

כאשר מצרפים יחד את כל הפגמים האמורים בנימוקיו של המשיב, אין מנוס מביטול החלטתו ומהחזרת הנושא אליו למתן החלטה חדשה לאחר שימוע חדש שייערך לעותרים ולאחר שיתאפשר לעותרים להציג בפני המשיב את כל הראיות שברשותם להוכחת כנות הקשר הזוגי נכון למועד הבירור החוזר (לרבות המסמכים הנוגעים להסדרים הממוניים ותצהירים של מכרי העותרים דוגמת תשעת התצהירים שצורפו לעתירה; השוו עת"מ (ת"א) 1656/09 ויסטל נ' משרד הפנים). עד למתן ההחלטה החדשה יישאר על כנו צו הביניים האוסר את הרחקת העותר מהארץ. בקשת העותרים לכך שיוענק לעותר רישיון זמני לישיבת ביקור נמחקת על הסף, באשר טרם ניתנה החלטת משרד הפנים לגוף הבקשה נוכח ההמתנה לפסק דין זה (ראו מכתבי רשות האוכלוסין מיום 18.11.08 ומיום 21.7.11). כעת, משניתן פסק הדין, יוכלו העותרים לחדש בפני המשיב את בקשתם למתן הרישיון הזמני.

בנסיבות המקרה לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירותתשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.          

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ב, 19 ינואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: